בין הרעש למרוץ – שם גרה האהבה שלנו

השבוע אנחנו חוגגים עשר שנות נישואין.

עשר שנים של זוגיות, הורות, צמיחה
וחיים משותפים עם הפרעת קשב אחת שמלווה אותנו מהרגע הראשון.
ולכבוד העשור הזה, רציתי לכתוב.
לא פוסט על הצלחות, לא על מסקנות, אלא פשוט סיפור אמיתי.
סיפור על זיו. עליי. על אהבה שמתרחבת גם כשלא תמיד פשוט.
וכן, לא תמיד פשוט כמו כל זוג. 
ועל הדרך שבה למדנו, ועדיין לומדים, לאהוב אחרת.

כשהכרתי את זיו, לא ידעתי להגיד שיש לו הפרעת קשב.
ידעתי שהוא סוחף. שהוא מדבר בתשוקה, מדלג מנושא לנושא
כאילו כל מחשבה היא רכבת שמגיעה לתחנה משלה.
ידעתי שהוא גורם לי לצחוק עד דמעות, להתרגש עד בכי
ובעיקר לראות את העולם אחרת.
ידעתי שיש לו לב מזהב טהור. כזה שלא פוגשים כל יום.
לב אחר.
אותו לב שמסתבר חיפשתי 24 שנים.

והחיים… התחילו לרוץ מהר מהצפוי.

חודש אחרי החתונה והלב כבר פעם בקצב אחר. הריון ראשון 🙂
לראשונה בחיים, הפכנו לאמא ואבא לידה ראשונה, אהבה ראשונה כזוג הורים.
לא הספקנו לנשום וכבר הגיע הריון שני. רצוי, מתוכנן, מלא ציפייה 🙂
בת שנייה הגיעה אלינו כשאנחנו בעיצומו של מעבר דירה תובעני.
טלטלה אחת בתוך שנייה.
ואז… בלי שהספקנו לעכל 🙂
עוד פלוס על המקל. הריון שלישי. חמסה, שום, בצל תודה מליוני פעמים עליכם!

תוך כדי ניהול העסקים של שנינו, עומסי החיים עצמם, המשימות-
התחילו גם השפשופים הקטנים.

הוא שוכח דברים.
מאבד ריכוז בשיחות.
נכנס לרעיון חדש כל כמה דקות, ומתקשה לסיים אותו.

אני שואלת שאלה והוא עונה על משהו אחר לגמרי.
יש רגעים שבהם אני מרגישה שאני מדברת לבד, שהוא נוכח אבל לא לגמרי כאן.
חיים שלי! אתה פלא הבריאה! "אשרי יולדתך"
אבל רבותיי, זה מאתגר לא מעט פעמים (ביום) כל יום. בלי דילוגים.

והאמת? היו תקופות שזה תסכל אותי.
חשבתי לעצמי: "אם רק יתאמץ יותר… אם רק יקשיב… אם רק…"
לאט לאט, דווקא מתוך האהבה, בחרתי לעצור ולהקשיב באמת.
לא רק למה שהוא אומר אלא למה שהוא לא מצליח להגיד.
למה שעובר אצלו בפנים.
לקצב המיוחד שבו הוא חי.

הבנתי שזו לא בחירה שלו.
שהראש שלו לא "לא ממושמע" אלא פשוט רץ מהר יותר.
שהוא מתאמץ. באמת.
הוא מתאמץ הרבה יותר ממה שאני חושבת ומדמיינת. 
אבל ההפרעת קשב שלו שהיא לגמרי קיימת,
גובה ממנו מחיר, לפעמים גם בלי שיראה כלפי חוץ.

לא למדתי "להתמודד" עם ההפרעה למדתי להבין את האדם שמאחוריה.
את האדם שאיתו בחרתי לחיות את חיי. אשכרה, מכל האנשים בעולם!

אני רואה את הדרך שבה הוא מדליק את הילדים
במשחקים יצירתיים שהוא ממציא ברגע,
איך הוא שם לב לפרטים שאף אחד אחר לא רואה,
איך הוא ניגש לעולם עם סקרנות שלא נגמרת אף פעם.

איך הוא הכל או כלום.
איך בסקאלה הוא על 0 או על 100
ואיך לא פעם זה משחק לטובתי 😉
הרגשתם פעם איך מרגישה על אהבה על 100?
איך האהבה שלו לעולם טהורה ונקיה.
איך הראיה שלו כלפי הבריאה מלאה בהכרת תודה.

האהבה שלי אליו לא עברה דרך תיקון אלא קבלה אמיתית. 
ובמובן הכי עמוק, גם דרך בחירה יומיומית
לראות את הטוב,
לזהות את רגעים של אמת,
ולחבק אותם כמו שהם.

והיום, אנחנו חוגגים 10 שנות נישואין.

עשור של יחד. עשור של למידה, של פשרות,
של צחוקים באמצע ריב, של ידיים שמחזיקות גם כשקצת קשה.
עשור שבו למדנו איך לאהוב לא רק למרות ההפרעה אלא בזכותה.
הפרעת הקשב הפכה, עם הזמן, לחלק מהשפה הזוגית שלנו
שפה שכוללת סבלנות, גמישות, רוך, והרבה מאוד הומור.
כי אחרת נאבד את זה,
אז "אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות"?
אז לצחוק. לצחוק וכמה שיותר. 

אני לא יודעת אם יש דבר כזה "אהבה מושלמת",
אבל יש אהבה אמיצה. כזו שבוחרת.
כל יום מחדש.
ואת האהבה הזו ברוך ה' ותודה ל-ה' יש לי עם זיו.

ומשהו אלייך,

יש אומרים שלכל נשמה יש חצי.
חצי שהיה עמה עוד לפני שנולדה, חצי שמחכה לה מאז בריאת העולם.
וכששני חצאים נפגשים הם לא סתם אוהבים.
הם מתאחדים.
מתאחדים על מנת לתקן. 

וככה זה מרגיש איתך לב טהור שלי. 
כאילו ידענו זה את זו מאז ומעולם.
כאילו נשלחנו לעולם הזה כדי להחזיר את האור למקומו.
ואולי השם שלך והשם משפחה שלך שהפך להיות גם שלי הוא לא מקרי.
זיו. הודיה. רופא
וזה מה שאתה בשבילי: תיקון, ריפוי, וחיבור שאין לו סוף.
"עזר כנגדו" 
אתה לא מישהו שמסכים איתי על הכול,
אלא מישהו שמולו אני גדלה,
שמאתגר אותי, שמאיר בי מקומות ששכחתי.
שותף אמיתי למסע גם כשקל, ובעיקר כשקשה.
ושלא תתבלבלו, לא הכל תותים, קצפת וסוכריות. 
כשאני מביטה על הדרך שעברנו, אני יודעת:
לא יכולתי לבקש יד מתאימה יותר לאחוז בה.

אם רק הייתה לי האפשרות הייתי מתחתנת איתך שוב.
ועוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. 
מיליון פעמים, בכל גלגול אפשרי. 
אתה הבית שלי. הלב שלי. 

מאחלת לנו להמשיך להאיר אחד את השני מתוך בריאות הגוף והנפש ומתוך שימחה ואור עד 120 יחד. 

לסיום אני רוצה להזכיר לכם משהו-

לכל אלו שחיים עם בן או בת זוג עם הפרעת קשב,
אתם לא לבד. האמינו לי שלא.. וזה לא קל. אני יודעת מקרוב.
הדרך אולי שונה, אבל הלב יכול להתרחב דווקא בזכות השוני.
הפרעת הקשב לא לוקחת אהבה היא רק מבקשת שנלמד לאהוב אחרת.
ובינינו? זו אולי האהבה הכי יפה שיש.

שמרו עליה חזק חזק! זכיתם! 

תודה לאבא שבשמיים, על כל האתגרים,
על הרעש ועל השקט, על כל יום שלא היה פשוט אבל היה שלנו.
תודה על הדרך, על הניסיונות, ועל זה שבתוך כל הקושי,
נתת לי אהבה על 100 ללכת איתה יד ביד.

תודה שהגעתם עד לכאן.
מאחלת לכם את כל הטוב שקיים 
ונפגש בבלוג הבא.

הודיה רופא ♥