יש פה רופא לשבורי לב?

הכתבה הזו לא קלה לקריאה, מצד שני, האבל הלאומי בו אנו נמצאים מגמד הרבה כאבים אחרים. או שלא..?
תחליטו בעצמכם.

התחלתי הרבה הרבה מתחת לקו האפס. עם כלום ושום דבר, עם שבועה אחת ולב שבור.
נולדתי לבית ב"ה נורמלי, 4  אחים, הורים שמחבקים ומגדלים את כולנו בעול (כמו הרוב..) אך באושר עילאי. חופשות, בילויים, משפחה מורחבת חברים. בית שמח, כייפי, הורים קלילים, לא היה חסר לי כלום.

ל"ג בעומר שנת 2003 אחי הבכור נהרג בתאונת דרכים. בום. 
לא אלאה אתכם בסיפור התאונה, בסיפור הטראגי והמאוד כואב הזה.
הבית שלנו, הבית שבו גדלתי התרסק לרסיסים. כבר לא בית שמח, לא כייפי ולא קליל.
במקום זה- הרבה כאב, הרבה דמעות, חולשה ורפיון מהחיים עצמם.
כל יום – יום חדש
לא מתכננים כלום – כי אין כלום ואין למה.

הייתי בת 13, נערה מתבגרת, קטנה מבין האחים כתפיים צרות – עול ענק, משקל כבד עם תחושה ש"חייבת להציל את אמא" אמא הייתה כמו אמא שמאבדת ביום בהיר את הילד שלה, אין לי כל כך מילים לתאר. שלא נדע.

שאף אמא לא תדע. 
הייתי חייבת לדעת שאני עושה הכל כדי להעלות לאמא חיוך , להחזיר חיוּת, מבט עיניים, לב פועם. משהו…
כל כך רציתי שזה יקרה.

מה ילד רוצה הכי בעולם? לראות את אמא שלו שמחה.

לא בית ספר, לא חברות, לא הנאות
רק אמא. רק הבית. רק השתאות להרגיש שוב את ההורים שלי שמחים.
אפילו אם זה לפרקי זמן קצרים.
בבית הספר זעקתי, התחחנתי, בקשתי עזרה!
את כיתה ז' עד י"ב העברתי בקשיים גדולים.
מהר מאוד קיבלתי ריקושטים מהמנהלות, המורות, ומכל הסביבה האטומה שחייתי בה.

כשילד מתנהג לא יפה – הוא זועק לעזרה.

ילד לא יודע לבקש עזרה (רגשית)-
הוא יודע לרקוע ברגליים חזק חזק חזק כדי שתשימו לב שכל מה שהוא צריך זה חיבוק, מבט עיניים, שתאהבו אותו למרות ובזכות הכל! בדיוק בדיוק כמו שהוא.
במקום זה קיבלתי הרבה עלבונות, דחייה וסבל מתמשך.

כאן מתחיל הסיפור, תעשו קפה ואם אפשר להמתיק עם עוגיה בצד.

 

כיתה י', היה בוקר שמתחתי את הקווים, הפרתי את הכללים ובדקתי גבולות באופן קיצוני.

אבל ממש.

תגובת המורה לא איחרה להגיע, ובאמצע שטף דיבור, המורה דפקה על השולחן בחוזקה,
הכיתה דממה, והיא פנתה אלי מול כולן בקול רועד ורם להחריד : "גברת כהן, צאי מהכיתה עכשיו! צאי! גם ככה לא יצא ממך כלום".

כן, קחו אוויר. לא פשוט לקריאה.

הפעם, גם אני הייתי בהלם. עד כדי הצלחתי להוציא את המורה מכליה?
יצאתי מהכיתה, מבויישת, סמוקת לחיים ובעיקר בוכה. מתייפחת בבכי.
דמיינו את זה. נערה בכיתה י' בוכה את חייה מחוץ לכיתה ואף אחד לא מבין שיש פה תחינה לעזרה!
שיש פה שתי ידיים שצועקות הצילווווווו לפני טביעה בים סוער.
אף אחד! אף אחד! אף אחד! וכן, לאותם ימים אני על סף טביעה.

מהמקום הכי נמוך – צמחתי.

כשישבתי שם בוכה, כעוסה על העולם קיבלתי את ההחלטה ששינתה לי את החיים.

נשבעתי ש'גברת כהן' תשנה את המציאות! נשבעתי שיבוא יום ואשפיע על החינוך של ילדי ישראל!

נשבעתי שלא אתן לעוד ילד אחד לעבור את מה שעברתי.

נשבעתי שאעשה הכל ואעמוד מהצד השני של "מערכת החינוך" ואשפיע את הטוב שיש לאלוקים להציע.

נשבעתי שאם יהיה ילד שיתנהג לא יפה אני אתייחס לזה כ- "קושי" ולא כ- "רוע" כי אין דבר כזה ילד רע. 

נשבעתי שאראה לכל ילד שיבוא בדרכי את הפוטנציאל שלו, נשבעתי שאוכיח לו שאין תקרה מעליו,

אלא שמיים ולשמיים אין גבול. נשבעתי, ובכיתי, ובכיתי ובכיתי.

עברו הרבה מים בנהר מאותו יום סוער.

הנהר התמלא לאט לאט במים חיים,
אדמתו חזרה לפעום, אמא שלי, הלב הפועם של הבית התחילה להביט אל העולם בעיניים חיות.
זה השפיע עלינו כמשפחה, הבית חזר לאט לאט לבית שפוי עם אנרגיה שמאפשרת לשמוח.
עם השנים גדלנו, התחתנו, נולדו נכדים ברוך ה'.
הכאב שם תמיד וגם הגעגוע אבל אפשר שוב לשמוח ושוב לבכות, להירגע, להמשיך.
בעיקר להמשיך לחיות. ולהתפלל לגאולה ולתחיית המתים.

הרבה מים עברו בנהר חיי.
מהמורות, עליות, ירידות, אנשים כאלו ואחרים שבאו בדרכי. עד לרגע המיוחל בו התחתנתי עם זיו –
האדם שריפא כל כך הרבה כאבים בתוכי. האדם שנתן מרגוע לנפש שלי, האדם שגרם לשברי הלב להתחבר
ולאט לאט להבנות מחדש. לזיו מגיעה כתבה שלמה, באמת שתקצר היריעה מלהכיל את האדם המיוחד שהוא.
וכך מהודיה כהן הפכתי להודיה רופא – ואולי שם המשפחה החדש לא מקרי 😉

השנים חלפו, נולדנו לנו ילדים ב"ה ושניה לפני שנכנסתי לעשור השלישי בחיי הבטחתי שאקיים את השבועות שלי מכיתה י'. זוכרים? 🙂

בגיל 29 פתחתי את "המרכז ללמידה מקדמת"

הלכתי ללמוד בכל מקום אפשרי "הוראה מתקנת" בהריונות, אחרי לידות, בזום, לא בזום, מניקה, מחליפה טיטולים תוך כדי הכל במטרה אחת: להתמקצע ולהיות הכי טובה עבור כל אותם ילדים שקופים, עבור כל הילדים שצורחים בדממה, שזועקים לעזרה – בלי שנשמע קולם.

אקצר את תהליך גדילת מרכז הלמידה במשפט אחד: "תתפללו, תעבדו קשה וביושר, ההצלחה תעשה את הרעש"
היום- מרכז הלמידה יושב ב-4 חדרים מלאי חיים וילדים שמחים ברוך ה' !
באים, לומדים, מתקדמים. עוברים תהליכים משני חיים. 

את התודה שלי אני רוצה להקדיש למישהי אחת: אמא שלי. 

אמא, עברת דרך פיסיכית.
אין לי מילה טובה יותר לתאר את השנים הקשות בבית.
רק ה' יודע מה עברת. באמת. ורק ה' יודע איזה כוחות היו לך כדי לשרוד את זה.
יחד עם זאת יש משהו אחד שלא הפסקת לעשות לרגע:
לא הפסקת להתפלל עלינו.
על הילדים שלך. על חנה, אלעד ועלי.
לא יודעת מאיפה מצאת את הכח אבל ספר תהילים היה בידיים שלך 24/7 בערך.

אני מאמינה באמונה שלימה שהטוב של אלוקים בחיי עובר דרך התפילות שלך.

ב"ה אני אמא בעצמי ואני יודעת באופן וודאי שאין בעולם כמו תפילה של אמא על הילדים שלה.
אין שום כוח בעולם שיכול להשתוות לתפילה של אמא על הילדים שלה.
פשוט אין.

כולנו חווים קשיים, אתגרים ואיך אומרים? החיים לא תותים לאף אחד.
כל אדם סוחב את המסע שלו, את המסע מהעבר שמשפיע על ההווה.

אך יש דבר אחד שיכול לשבור את הכללים.
יכול לשנות גזרות!
יכול לחולל ניסים וגם נפלאות!
יכול להפוך עולמות!
יכול לשנות סדרי עולם!

ת פ י ל ה !

 

אני פונה לאימהות ולנשים שביננו-
אני יודעת שעכשיו עולים לכן בראש הקשיים והילד או הילדה שלכן שמאתגרים אתכן בימים אלו.
אני יודעת שאת עלולה להיות כעוסה, מתוסכלת, או כאובה ממצב כזה או אחר.

אני יודעת שיש כאן נשים שמתפללות ומייחלות לפרי בטן.

אני רוצה להגיד לך משהו- ניסים נועדו להתגשם!

נכון, הודיה כהן של אותם ימים בישרה שלא יצא ממנה כלום.
הודיה רופא של היום- מי היה מאמין?
אני קמה בכל בוקר בתפילה לתת לעשרות ילדים את הבמה להיות הם עצמם.
קמה לצייר להם קווים יפים של אופק. אופק אופטימי ובטוח.
קמה ללמד אותם שקושי הוא בסך הכל הזדמנות לצמוח – מבפנים.
מלמדת אותם להסתכל על זה החיים הפשוטים; על זחל מירר על עלעל בשדה ולהנות מהעולם היפה של אלוקים.

בשבילי הוראה מתקנת; היא תיקון החיים.

הילד כמו שהוא. שלם.
אין מה לתקן בו.
הדרך היא זו שעקומה עבורו, עקלקלה, מלאת מהמורות.

הוראה מתקנת –
היא הוראה שמחייבת אותנו, האנשים הבוגרים.
המחויבות לתקן, לסדר לנקות את הדרך לילדים שלנו שיעברו בה בבטחה, באמונה.
ועם תפילה של אמא? הכל אפשרי!

בהדלקת נרות שבת, כאני מתפללת על בעלי והילדים שלנו. על החטופים, החטופות על החיילים והחיילות של כולנו. אני מוציאה מהמגירה את הרשימה הארוכה של התלמידים והמטופלים שלנו, קוראת  שם – שם.

מתפללת עבורם,
מבקשת, מתחננת
שיהיו נושאים חן בעיני עצמם,
בעיני הסביבה ובעינך אלוקים.

כשמגיע אלינו תלמיד/מטופל חדש אני אומרת לאמא:
אנחנו נעשה הכל שהוא יצליח! את, תתפללי.

אין אישה בעולם שלא מחכה לנס!
זה יכול להיות נס קטן או נס גדול או נס בגדר חלום…

יש לכן הזדמנות פז לעצור יחד איתי, להודות, לבקש, להתחבר.
לא צריך להיות דתי או תחת הגדרה כלשהי, צריך להיות בהכלה לטוב שיש לאלוקים להציע. ככה- נקי, בידיים פתוחות.

אני נרגשת להזמין אתכן,
הלקוחות, העוקבות, הקולגות, החברות, הנשים שעכשיו קוראות את הכתבה, הנשים שמכירות אותי מהעבר, מההווה, או לא מכירות באופן אישי, זאת הזדמנות שלנו להכיר 🙂 כל אחת באשר היא. אני מזמינה את כולכןןןןןןן להשתתף בערב נשים עוצמתי, ערב שייתן לנו הזדמנות אמיתית לתפילה על הילדים שלנו, על הבעלים שלנו, עלינו. על עם ישראל. 

היכנסי פה בלינק לקבוצת ווצאפ שקטה כדי לקבל את כל הפרטים על הערב המושקע.
הערב יתקיים ממש בקרוב, הכנסי לקבוצה להתעדכן בכל הפרטים תלחצו כאן ותתכוננו לערב מרגש!
תבואי עם אמא, אחות, חברה, שכנה. מחכה לכולכן!

לא נשכח את החטופים והחטופות ואת שלום חיילנו, את הערב נקדיש לזכותם, שיחזרו בניסים גלויים עוד היום.

זכרי: "ניסים קורים בזכות נשים" 
מחכה לראותך, 
הודיה רופא.