מה קרה כשהחלטתי לעצור את העולם? (באמצע אוגוסט)

באמצע אוגוסט, כשהחום והלחץ עושים מרתון, החלטתי לעצור את העולם.
24 שעות.
רק אני, עצמי, והדרך.
בלי לו”ז, בלי הודעות, בלי להסביר לאף אחד.

פתחתי את הבוקר בנסיעה עם הילדים לכיוון ההורים שלי.
לקחתי אותם לבית בו נשמתי את הנשימה הראשונה שלי בעולם – ירושלים של זהב. 
הילדים ארזו לעצמם מזוודה. כן… הם גדלים לי מהר מדי. גם שלכם? 
פייר? הייתי בעננים לראות את העיניים שלהם נוצצות מחכות להגיע לסבא וסבתא.

שנייה לפני שנפרדנו ל-24 שעות, נסענו יחד עם אבא שלי היקר לקבר רחל.
הרגע הזה… אין מילים.
המקום מלא באור שקט, בתפילות שנאספו בו אלפי שנים.
הנחתי את ידי על הקיר הקר, עצמתי עיניים, וביקשתי.

התחננתי על בעלי, על הילדים שלנו, על המשפחה המורחבת, על החברות שלי, על עם ישראל שלנו. 
הרגשתי איך כל המילים שלי עולות למעלה, עטופות באהבה של אמא שרואה ושומעת הכול.
רחל, אוי "רחל מבכה על בניה" "ושבו בנים לגבולה" קיבל משמעות מצמררת. החטופים שלנו, תחזרו! תגידו אמן!
נפרדתי מהילדים ומאבא ל-24 שעות.

הדרך הייתה שקטה, בלי הודעות, בלי רעש של היום-יום.
נסעתי לאן שהאלוקים לקח אותי, עם שיר ישן ברקע.
בחיי אופוריה.
לא בחרתי פלייליסט, רציתי לשמוע את מה שהגורל יבחר בשבילי.
הרגשתי איך המוזיקה נכנסת פנימה, שוטפת לי את הראש ולא פחות, את הלב.

הגעתי לממילא.

עמדתי בתור להכנס ל-"קפה רימון". המארחת שאלה בתמיהה "בטוח רק בנאדם אחד"?
תספרו לה שבאתי להשלים פערים עם עצמי ל-24 שעות.
"כן" חייכתי "רק אני". סיפור אמיתי. את עוד תביני כשתגדלי 😉
התיישבתי לארוחת בוקר "ישראלית",
האוכל היה רק תרוץ לנשימה העמוקה שלקחתי למרגלות חומות העיר העתיקה.

לתחנה הבאה: לקחתי את עצמי לטיול רגלי בין החומות.
הסיפורים של אבא שלי עלו לי מיד
כאילו חזרתי לאותה ילדה קטנה שמבקשת פלח תירס חם,
צידה לדרך.
ראיתי דברים שרואים רק בחומות ירושלים.

חייכתי לעצמי והמשכתי עד שהגעתי למקום הקדוש בתבל.
כיאה לאישה נשואה, כיסיתי את ראשי ונכנסתי אל הכותל המערבי.
הידיים שלי נגעו באבנים.
רעדתי, מודה.

בהתחלה לא פתחתי סידור רק אני והמילים שיצאו בלי שליטה והדמעות איתן. 
הרגשתי את הקדושה ממלאת אותי, את הנשמה שלי מתרחבת.
כמו שהרבה זמן לא הרגשתי.
פתחתי סידור התפללתי "תפילת מנחה" ככה כשהשמש יוקדת על ראשי.

הרגשתי האדם המאושר עלי אדמות.
היש תחושה גדולה מזו?

פסעתי אחורה כשהפנים שלי עדיין לכיוון הכותל, כמו שנהוג.
מסרבת להיפרד מקודש הקודשים.
אני בידיעה ברורה שבחוץ הכל רועש, צבעוני, עמוס בתיירים, באנשים וברוכלים מכל מיני צבעים.
ואצלי בפנים הכל שקט, נקי, צלול כמו מים.
כמו שני עולמות שמתקיימים במקביל, ורק אני בוחרת איפה להיות.

עליתי שוב לרכב, הפעם לכיוון המלון שקבעתי לעצמי מראש.
ירושלים כמו ירושלים, פקוקה בטירוף.
הנסיעה הייתה ארוכה, אבל שווה כל שנייה.
בחרתי (שוב) לשים רדיו, לא פליליסט מוכן.

והנה, בין שיר לשיר, יצא הפזמון הזה שעטף אותי במילים:

"יש בי אהבה היא תנצח,
יש בי אהבה היא תעיר…"
(אריק איינשטיין)

הגעתי למלון.
למזלי, חניה הייתה לי מיד, אחרי נסיעה ארוכה וצפופה.
נכנסתי לחדר נקי, מריח נהדר, הכל לבן ונוצץ כמו הנשמה שלי באותם רגעים.
ועכשיו, תעזרו לאחותכן חחח
מה עושים עם כל הטוב הזה? מה?

אחרי שהיית בקודש הקודשים.

מוזיקה משכרת.

חדר נוצץ בבית מלון.

שקט טהור.

נו, אתם מכירים אותי. נכון?

ישבתי לכתוב. 
הכנתי רשימת תודה על מה שיש לי,
על כל מה שנמצא אצלי בשתי כפות ידיי ולא תמיד אני זוכרת להודות עליו.
אבל הפעם, העזתי לכתוב גם את הפחדים שלי.
את הדברים שאני לא מעיזה להגיד לעצמי בקול.
את החששות, את מה שרציתי להשיג ועוד לא הצלחתי.
את הכישלונות שיש בדרך.

הכתיבה משחררת אותי.
זה כמו לפתוח דף ריק ולהוציא את כל המחשבות.
זה לקחת אוויר חדש.

מקלחת חמה באמצע היום זה משהו שלא יוצא לי ברגיל. אימהות לקטנים מזדהות? ברור שכן!

אופוריה.

בערב, תחת ירח מלא וכוכבים ששטפו את השמיים, ישבתי עם עצמי.
שוב מדברת לאבא שבשמיים, נשימות עמוקות,
שלווה שעטפה אותי כמו שמיכה חמה.
נרדמתי… איך אומרים? כמו תינוקת.

יום חמישי.

את הבוקר שלי התחלתי בתפילה.
ברכות השחר, עם כוונה של הנשמה.
פתאום "מודה אני" קיבל משמעות חדשה אישית, עוצמתית.
תקראו את הספר של סיוון רהב מאיר "ברכות השחר"
התפילה שלכם תעלה ישר לכסא הכבוד! הנה לינק לרכישה
איזו זכות זו להתחיל את היום בהודיה אמיתית.

ירדתי לארוחת בוקר מפנקת במלון.
אכלתי לאט לאט, בלי למהר.
יצאתי לטייל כאילו אני אותה ילדת זהב ירושלים.

ומשם, לילדים שלי. להורים שלי.

נפגשנו.
התחבקנו, התנשקנו כאילו נפרדנו לימים ארוכים.
טוב, נשיקה אחת זה שקר, לקחתי עוד ועוד ועוד. התגעגעתי. 
הילדים נהנו בטירוף. החידות של סבא, האוכל הטעים של סבתא. 
הם לא רצו ללכת. "מתוקים שלי אבא בדרך לאמא, אתם נשארים לעוד לילה" צרחות של אושר.

בטח אתם שואלים איפה זיו בתוך כל השקט הזה?
אז היום נפגשנו.
ערב ט"ו באב. 
במלון אחר. זיו הצטרף אלי אחרי העבודה כיאה לעצמאי.
ולמרות מיליון נושאים עסקיים שעלינו לדבר עליהם.
החלטנו שהכל יחכה.
בחרנו להתרכז באהבה שלנו, בקשר, בחברות.
היה כיף לבד. והכרחי עבורי.
אבל את האמת? איתו זה פשוט שלם. ברוך ה'. 

בילינו את הלילה יחד, כשהילדים עוד אצל ההורים.
מילאנו מצברים, הטענו את עצמנו באנרגיות להמשך הדרך.
בכל אופן אוגוסט לפנינו חחח

יום שישי. ט"ו באב.

אספנו את הילדים מההורים. חזרנו לבית. למושבה האהובה עלינו. גדרה.
המקום הקטן, המיוחד, עם האנשים המרגשים שאנחנו פוגשים במקומות הפשוטים של החיים.
בסופר, בכביש, סתם כך בגינת המשחקים.
לגור במקום מסויים זה לבחור איפה הנשמה שלך תתעורר בכל בוקר.
תבחרו נכון. 

זיו עם הילדים לבית,
התארגנות לשבת הקודש שבפתח

אני עם אבא שלי שהצטרף אלי לחלק לאנשים שאנחנו אוהבים מנגו.
כן, כן חחח בחרנו לחלק מנגו ליום האהבה. כיאה לפרי צבעוני, עסיסי,
עם גלעין גדול וחזק כמו האהבה שלנו לאנשים שבחרנו לחלק. 
ככה בחרנו להביע אהבה וכל מי שקיבל את המנגו שלנו שמח ממש מהמחווה השונה.
והנה, סימנו וי על המטרה החשובה ביקום: "ואהבת לרעך כמוך".
נתינה, אהבת הבריות.
תודה אבא.
תודה על הזכות.

עכשיו תקשיבו רגע, כל מי שהגיע עד לכאן.
לא הגעתם לכאן סתם. ואלוקים לא 'במקרה' חשף בפניכם את הכתבה הזו.
אם הגעתם לכאן זה נכתב באופן מדוייק עבורכם.

אני יודעת שכולם לחוצים, עבודה, בית, חופש גדול,
ואני עדיין מעזה לכתוב את זה באמצע אוגוסט,
בלי בושה. רק כי אני חייבת להגיד:
כל אדם חייב לאפשר לעצמו מתנה – לפגוש את עצמו.
כן, לפגוש את עצמך מצריך אומץ. זה לא הדבר הכי פוטוגני שיש. 
חלק מה-24 שעות שלי לבד היו מלאות בחשבון נפש. בדברים שאני לא תמיד אומרת בקול.
אפילו לא לעצמי. 
ולא, זה לא תמיד קל מול עצמך לדרוש שינויים, להציב יעדים חדשים וכו. 
אבל זה שווה כל רגע.

זה לא משנה אם אתם על סטטוס: נשוי, רווק, עם ילדים או בלי.
כל אדם חייב את הזמן הזה לעצמו.

כמו שאמר הרבי מליובאוויטש:

"יום בלי התקדמות הוא יום שהוחמץ."

וההתקדמות האמיתית מתחילה כשאתה עוצר ומסתכל פנימה.

מה שאני באה להגיד לכם זה לא לקחת מלון ולצאת לחופש.
זה לבחור.
לבחור להיות נוכח בחיים שלכם, להפסיק לרוץ בלי לשים לב לאן.
כל אחד ואחת מכם. קחו את ה-24 שעות הללו
באיזה צורה שתגרום לכם לפגוש את עצמכם באמת.

אל תחכו "למתישהו" קחו את ה-24 שעות האלו עכשיו.

ותוך כדי תודו לאבא שבשמים.
על הנשימה, על היכולת לקום בבוקר,
על האנשים שבחיים שלכם, על המקומות שראיתם,
ועל אלו שעוד תגיעו אליהם.
תודו לו על כל דמעה שניגבתם,
על כל חלום שצמח מתוך שבר,
ועל כל חיבוק שקיבלתם ממנו בול בזמן.
כי מי לא מקבל חיבוק מאבא?

חזרתי לאתגרים שלי, לשמחות שלי.
לרגעים הקטנים והגדולים של החיים.
אבל חזרתי אחרת.
טוב לא בחיצוניות חחח
אני עדיין עם פוני שחור ומטר חמישים ושתיים.

אבל חזרתי עם אנרגיות חדשות.

צלולה יותר.

נקיה יותר.

מחוברת יותר.

אלי, לעצמי, לאנשים שאני אוהבת,
ולאבא שבשמיים שתמיד שם.
שומר, מלווה, ומזכיר לי שכל נשימה-מתנה.

אז מתי אתם סוגרים לעצמכם ביומן? 24 שעות של הפסקה, לחזור באמת.

לעצמכם.

אוהבת ומחוברת יותר מתמיד.
שלכם, הודיה רופא ♥