בלוג הודיה רופא

הפעם, אני אתחיל את הכתבה הזו ישר ולעניין. תהיו חזקים 😉 יש משפט שהורים אומרים לי בלי להתבייש: “הודיה, אני לא מבין את הילד שלי.

באמצע אוגוסט, כשהחום והלחץ עושים מרתון, החלטתי לעצור את העולם. 24 שעות. רק אני, עצמי, והדרך. בלי לו”ז, בלי הודעות, בלי להסביר לאף אחד. פתחתי

השבוע אנחנו חוגגים עשר שנות נישואין.   עשר שנים של זוגיות, הורות, צמיחה וחיים משותפים עם הפרעת קשב אחת שמלווה אותנו מהרגע הראשון.ולכבוד העשור הזה,

בין לקוחות לקופסת אוכל  בוקר. השעון מצלצל מוקדם, אבל לא מוקדם כמו התינוקת שלי, רבקה ג'ולייט שמתעוררת עוד לפניו.אני מדלגת בין טוסטר לקופסת אוכל, מוודאת

הכתבה הזו לא קלה לקריאה, מצד שני, האבל הלאומי בו אנו נמצאים מגמד הרבה כאבים אחרים. או שלא..? תחליטו בעצמכם. התחלתי הרבה הרבה מתחת לקו

וידוי קטן. אני כותבת את השורות הללו בהתרגשות לא נורמאלית. זו 'הכתבה' הראשונה בבלוג שלי. בבלוג שכל כך חלמתי שיהיה לי. איכשהו, במרוצת השנים, ההריונות,

עוד לפני שהעזתי להניח את המפתחות במשרד החינוך ולעשות את סיבוב הפרסה הגדול שלי עוד בימים שרק דמיינתי את הבייבי שלי, ידעתי דבר אחד. ידעתי

"הודיה, אל תשאלי"! כך היא פתחה את השיחה. "זהו, אובחנו! ידעתי שיש לה את זה" ! אני מהקו השני לא הבנתי מה קרה מודה שהתחלתי